עם WordPress.com אפשר לעצב אתרים כאלה
להתחיל

לדבר על ביטחון בלי להתקרנף

חובה לדבר על ביטחון ולהציע חזון ביטחוני אם רוצים להגיע לציבור רחב שהוא פרוגרסיבי בנטייתו אך חרד ביטחונית; וניתן לעשות זאת מבלי להתפשר על ערכינו ולו במילימטר

בתמונה: חייל צה"ל; מקור: ויקיפדיה מאת Israel Defense Forces – Desert Reconnaissance Battalion Special Training, Nov 2010, CC BY 2.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=34372268

יותר ויותר פרשנים מבינים כי לזליגה של הציבור ימינה יש קשר לחששות ביטחוניים, מובנים, המתועלים, באופן טראגי, לנתיב של תמיכה בהעמקת הדיכוי של הפלסטינים ולפיכך של הגברת מפעל הקזת הדם. לפי תנודות עבר באלקטורט הישראלי אפשר להעריך שיש לפחות כמה מנדטים של אנשים שאידיאולוגית נוטים לשמאל-מרכז אך חששות ביטחוניים מנתבים אותם לחפש "איש חזק" בימין. אם כן, היכולת להציע מענה משכנע לחששות הביטחוניים הוא מפתח אסטרטגי בפוליטיקה הישראלית. המענה שמציע לכך מחנה השמאל- מרכז מתחלק לשניים: בשמאל היותר עמוק מעדיפים להתעלם מהסוגייה הביטחונית או להציע הסדר מדיני כפיתרון קסם לכל הבעיות הביטחוניות; בשמאל היותר ממורכז מנסים להתהדר בנוצות של התלהמות, גנרלים ומיליטריזם – אנחנו לא פחות עם סכין בין השניים לעומת הימין. שתי הגישות הללו כושלות ולא מחוייבות המציאות.

ראשית, יש להזכיר כי בשמאל העמוק יש חשש, מובן, לדבר על נושא הביטחון: לאור המענה המתלהם שמציע השמאל-מרכז, נדמה שדיבור על ביטחון הוא בעצם גלישה ימינה, התפשרות על ערכינו, התקרנפות. והמענה המתלהם אכן עונה על ההגדרות הללו, אך הוא לא המענה האפשרי היחיד. לחילופין, נדמה שהזירה הביטחונית היא קשה יותר לשמאל המובהק: אנו מבינים פחות בביטחון ועצם המיסגור הביטחוני מציב את הפלסטינים בתור "הרעים" במקום קורבנות למשטר דיכוי וכיבוש. לפיכך, מענה רווח הוא: ביטחון זה לא רק טנקים, זה גם ביטחון סוציאלי. אבל זה לא באמת מענה לחששות הביטחוניים, שהרי גם אם אנשים חוששים למצבם החברתי-כלכלי הם חוששות וחוששים גם מאלימות פוליטית וטרור. אי אפשר לצמצם בעייה אחת לשנייה – זה סוג של וואטאבואטיזם, הסחת דעת. בנוסף, הקידום של "הסדר מדיני" או "הסכם שלום" כפתרון קסם לכל בעיותינו הביטחוניות איננו משכנע, ובצדק: ראשית, הסדר כזה, מסיבות רבות ומגוונות, לא נראה כרגע באופק – הוא רחוק ואמורפי. שנית, תפיסת ההסדר כפותר את כל בעיותינו מסתמכת על התכחשות לנראטיב הפלסטיני הרואה את הסכסוך כנסוב על גבולות 1948 – אומנם לא במובן של "לזרוק את היהודים לים", כפי שממסגר זאת הימין, אבל כן במובן של דרישות ביחס למהות המשטר המפלה המתקיים גם בת"א ובחיפה (ובוודאי בכפרים הלא מוכרים), לא רק בשכם ובחברון. לכן פתרון שתי המדינות עשוי לתת מענה טוב אך לא מושלם לרגשות התסכול לנוכח אפלייה של הפלסטינים אזרחי ישראל, ובשוליים עלולות רגשות אלו להתרגם לאלימות. לבסוף, הסכמי שלום יכולים גם לקרוס, ולמעשה מחקר מעניין ועצוב מראה כי פעמים רבות הם צפויים דווקא להעלות את רמת האלימות, לכל הפחות בטווח הקצר, כי הגורמים המתנגדים להסדר משולהבים נגדו (כפי שכבר חווינו בישראל). הציבור מודע לכל אלו, ברמה כזו או אחרת, ולכן לא קונה את הפתרון הזה.

מאידך, המענה של השמאל הממורכז, לנסות ולהתלהם יותר מהימין פסול מוסרית וכושל מעשית: לא צריך להרחיב למה גישת ה"להכנס בהם" היא מתכון לפגיעה סביבתית בלתי-מובחנת בפלסטינים ותרומה לדיכוי הכולל; אבל גם מבחינת כוח-שכנוע, הטקטיקה הזו דלה – אם התלהמות זה מה שמשכנע חתך כלשהו באוכלוסייה, למה שהוא ייבחר בחיקוי ולא במקור. המקור, הימין, תמיד ינצח במשחק הזה. למעשה זה מרגיל את הציבור למסיגור השגוי והטראגי לפיו פתרונות כוחניים ומתלהמים הם הפתרונות היעילים, ובעצם היחידים, לבעיותינו הביטחוניות.

אבל יש מוצא אחר: אפשר לדבר על ביטחון בלי לוותר ולו על מילימטר מעקרונותינו. קודם כל יש למסגר את האלימות ככזו שהיא במידה רבה תולדה של דיכוי ולא של נראטיבים מתנגשים. קל להמחיש שבירדן חיים מיליוני פלסטינים, שאוחזים בנראטיב הפלסטיני ולא ממש מחבבים את ישראל, והנה, למרות שישנם עשרות הסתננויות מירדן לישראל מדי שנה , רובן המוחלט נעשה על מנת לחפש עבודה או למטרות פליליות ולא לשם ייזום פעולות טרור או גרילה. גם כמיליון פועלים ירדנים שנכנסים לישראל מדי שנה לא מהווים לרוב איום ביטחוני. אומנם התרחשו מקרים שבהם אזרחים ירדנים כן ביצעו פיגועים בישראל, אך המקרים הללו נדירים מאוד. כשישראל לא שולטת על פלסטינים, הם גם ממעטים לפעול נגדה. מרבית האלימות היא תולדה של דיכוי.

שנית, מחקר של הסוציולוג הקנדי ממוצא ישראלי, פרופ' ערן שור, חבר המועצה הציבורית של היוזמה לביטחון וזכויות האדם, מצא כי ברחבי העולם מאבקים בטרור שהביאו להפרות משמעותיות של זכויות האדם לא הפחיתו את שיעור הטרור ולעיתים אף הגבירו אותו. זהו מסגור שמאלי במובהק – הדיכוי הוא מקור האלימות.

ומה הפתרון? שמירה על זכויות האדם איננה גישה "רכה" לחלוטין – מול גורמים אלימים, שרוצים להפר זכויות, למדינה יש זכות וחובה להפעיל כוח, אך בצורה ממוקדת וראויה. שילוב של חתירה לשוויון, פיתוח וזכויות אדם לכל כתנאי בסיס, לצד הפעלת כוח רק כנגד גורמים שמקדמים אלימות, יכולה מחד לאפשר לכוחות הסיכול והביטחון להתמקד בגורמי סיכון בודדים ולא בדיכוי של אוכלוסיות נרחבות – כלומר להיות יותר יעילים; ומאידך, לתת פיתרון ביטחוני שעומד בקנה אחד עם זכויות האדם, כך שלא ויתרנו על ערכינו ולא התקרנפנו. אני מאמין שזהו לא רק פתרון בפועל, אלא גם חזון שיכול לשכנע חלקים משמעותיים בציבור הישראלי שנוטים לערכים פרוגרסיביים אך נדחקים למחוזות מתלהמים בשם חששות ביטחוניים. על רקע זה קמה היוזמה לביטחון וזכויות האדם שמנסה לייצר שיח ביטחוני אחר, הדרוש כל כך תחת הסחף למחוזות אפלים.

ד"ר יריב מוהר הוא ראש היוזמה לביטחון וזכויות האדם וסוציולוג החוקר הנעה לפעולה קולקטיבית במחאות, מהומות וארגוני טרור וגרילה


תגובה אחת על “לדבר על ביטחון בלי להתקרנף”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: